על פגיעות ילדות ואנדומטריוזיס (פיזיות, רגשיות ומיניות) - חלק א'
בחילה.
זו ההרגשה שליוותה אותי בזמן שקראתי את המחקרים שמראים שבמידה ונפגעת בילדות (פגיעות מיניות/פיזיות/נפשיות) אז יש לך סיכוי מוגבר לפתח אנדומטריוזיס.
הרבה זמן אני מנסה להדחיק את הקשר הזה.
בכל פעם שעוד מטופלת שיתפה אותי בפגיעה מינית שעברה או בחוויות ילדות קשות (שלא לומר בלתי נסבלות) ניסיתי להתכחש ולהתעלם מהקשר.
השתמשתי בשלל סיבות ותירוצים.
לא רציתי לראות את מה שכבר הרבה זמן ברור לי שהוא שם.
בתקופה האחרונה קו ההגנה וההדחקה הלך ונסוג.
נסוג ונשבר.
הקש האחרון הגיע בדמות מספר מחקרים ששיתפה איתי מטופלת מופלאה שהיא גם עובדת סוציאלית.
נפלו כל ההגנות.
נשארתי חשוף.
מעולם מחקר לא עורר בי שום רגש חזק.
הפעם, הפער הבלתי נתפס בין הכתיבה המחקרית הקרה עם הנתונים הסטטיסטים ושיטות המחקר, והעדר כל רגש אמפתי כלפי אותן נשים אמיתיות (הן לא מספרים!!) היה קשה ובלתי נסבל.
אני מזהיר מראש –
למרות שלא יהיה כאן שום תאור ״פורנוגרפי״ של הפגיעות אני בטוח שחלק מכם ירגישו בדיוק כמוני.
בעבור כל אלו שהנושא קשה להם לקריאה ורוצים רק את ״השורה התחתונה״, הנה עיקרי הדברים (ומי שרוצה מעט להעמיק ולהבין מוזמן להמשיך ולקרוא הכל):
במידה ועברת בילדות או במהלך גיל ההתבגרות פגיעה פיזית/נפשית/מינית, הסיכוי שבהמשך חייך תפתחי אנדומטריוזיס הוא מוגבר.
במידה והיה לך מזל רע במיוחד וחווית שילוב של יותר מצורת פגיעה אחת (פיזית+מינית לדוגמא) אז הסיכון שלך אף גדול יותר.
ככל שהפגיעה יותר קשה, מתמשכת וכוללת סוגי פגיעה שונים, כך הסיכוי גדל עוד יותר.
ולמי שמעוניינת לשמוע קצת יותר…
למה פגיעות ילדות מגבירות את הסיכוי להתפתחות אנדומטריוזיס?
אולי נכון יותר להודות בכנות שאנחנו עדיין ממש רחוקים מלהבין מה גורם לאנדומטריוזיס להתפתח.
קיימות מספר תאוריות מובילות וכנראה שכל אחת מהן נכונה אבל רק עבור חלק מהמקרים.
אף אחת מהתאוריות לא מתייחסת לצד הנפשי-הרגשי שיתכן שקיים אצל חלק מהנשים.
בעיני, אם קוראים נכון את המשמעות של המחקרים הללו אפשר לראשונה לראות את הקו שמחבר בין הצד הרגשי של המחלה לצד הפיזיולוגי שלה.
על הצורך ההכרחי בשיבוש פיזיולגי למען הישרדות
או מהן הדרכים בהן הפיזיולוגיה שלנו מנסה להגן עלינו לאחר שנפגענו
אחת היכולות הבסיסיות להישרדות היא היכולת שלנו לעבור ממצב רגיעה למצב של לחימה/בריחה (fight or flight). גוף ונפש מאוזנים ובריאים יודעים לעבור בין שני המצבים הללו בצורה טובה ויעילה.
כדי להתמודד עם מצבי מתח ולחימה הגוף מפריש את הורמון הקורטיזול.
קורטיזול מאפשר לנו תפקוד מקסימלי במצבי דחק והוא גם בעל פעילות אנטי דלקתית חזקה.
מה קורה לילדה צעירה המותקפת ונפגעת? איך גופה מתמודד עם פגיעות חוזרות?
פגיעות ילדות הן הרסניות ויבואו לידי ביטוי בהמון בחינות.
אחת מהן היא פגיעה במנגנון שמאפשר מעבר בין מצב הרגיעה למצב הלחימה/בריחה.
המנגנון נפגע בשתי צורות:
- הגוף שלה יאבד את היכולות להירגע ולנוח – הפחד מפגיעה נוספת מוביל למצב של דריכות. הגוף יודע שהסכנה תמיד קיימת.
- הגוף מאבד מהיכולות שלו להלחם/לברוח – הפגיעה ביכולת הלחימה הפתיעה אותי מאוד. היא עומדת בניגוד לכל האינטואיציה. ההיגיון שלי לפחות חשב שמתחייב בדיוק המצב ההפוך!
מחשבה חוזרת ומעמיקה יותר חושפת את הסיבה האמתית –
מה הטעם לשמר את יכולת הלחימה שלך כשאין לך שום יכולת לעצור את הפגיעות החוזרות??
הגוף, שמבין את המצב, פשוט לומד להפסיק להגיב בעוצמה המקסימאלית. אין שום טעם לכך.
את העדות לכך אנחנו רואים במחקרים שמצאו שנשים שנפגעו בילדות נוטות להפריש כמויות קטנות יחסית של קורטיזול בזמן סטרס (רמות גבוהות שלו מאפשרות התגייסות טובה יותר של מערכות הגוף במהלך ההתמודדות).
לדעתי אפשר להבין את שתי צורות הפגיעה כך:
מצד אחד הגוף-נפש שלנו מנסה בכל כוחו להמנע מהפגיעה הבאה ולכן שומר על עירנות גבוה. אבל מרגע שהתקיפה מגיעה ואין שום דרך להמנע ממנה, אין שום צורך בדריכות והעירניות שהכרחיים ללחימה.
למעשה ההפך הוא הנכון.
כדי לעזור לנו להצליח לברוח (גם אם לא פיזית אז לפחות נפשית) הגוף בוחר להישאר פחות דרוך. פחות עירני. פחות נוכח.
הפרשה נמוכה של קורטיזול במצבי מתח תועדה גם בנשים עם אנדומטריוזס.
השפעה נוספת שיש לפגיעות הילדות היא שהן גם גורמות להפרשה מוגברת של חומרים מתווכי דלקת, דבר שגורם לנטייה מוגברת של אותן נשים לסבול ממצבי דלקת מתמשכים.
אנדומטריוזיס היא מחלה שמתאפיינת בתהליך דלקתי כרוני.
שילוב של שני הגורמים האלו – נטייה לדלקתיות והפרשה נמוכה של קורטיזול |(שהוא חומר נוגד דלקת) – מאפשרת לנו להבין, אפילו באופן חלקי, כיצד הפגיעה הנפשית עלולה לאפשר את ההתפתחות הפיזית של נגעי האנדומטריוזיס.
להמשך הקריאה על –
- הקשר בין פגיעות הילדות להתפחות של אנדומטריוזיס שמתאפיין בכאבים משמעותיים.
- על חווית הטראומה.
- נתונים נוספים שעלו מהמחקרים והדרך המענינת שבה הם נעשו.
בחלקו השני של הפוסט – כאן
